מתי צריך לברך "אשר יצר", האם אחרי כל התפנות?
שלום, קורה לי הרבה שכיס השתן שלי לא מתרוקן לגמרי, ולאחר דקה או מספר דקות, אני מוציאה עוד קצת. האם לברך "אשר יצר" פעם נוספת?
תשובה
שלום לך,
לברכת "אשר יצר" מיוחסת חשיבות רבה במשמעות שלה, כברכת השבח על הגוף הבריא שמתפקד בדיוק מופלא. הברכה מתייחסת לכך שהפתחים השונים שבגוף שלנו נפתחים ונסגרים במידה ובאופן הנכון שאם לא כן לא היה יכול לשרוד.
השאלה שלך קשורה להבנת משמעות הברכה, כיוון שכך שדרכה נבין באיזה מקרה הברכה רלוונטית ובאיזה מקרה לא.
בקצרה, התשובה היא שאכן יש לברך בכל פעם שאת מתפנה, אפילו אם מדובר ביציאה מועטת. אלא אם כן, כבר בזמן שסיימת ויצאת מחדר השירותים ההרגשה היא שעדיין יש לך צורך להתפנות, אז אין לברך עד לאחר הפעם הנוספת כיוון שלא הסחת את דעתך מצורך ההתרוקנות.
כעת ארחיב אודות הברכה ופסק ההלכה ביחס לשאלתך.
על חובת ברכת "אשר יצר" אנחנו לומדים במסכת ברכות (ס,עמ' ב). בחתימת הברכה חלקו האמוראים ולבסוף נפסק שמברכים כשניהם: "אמר שמואל.. רופא כל בשר. רב ששת אמר מפליא לעשות. א"ר פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו רופא כל בשר ומפליא לעשות".
הפרשנים מבררים מהי ה"חכמה" שיצר בה הקב"ה את האדם, והביאו פירושים רבים. רש"י על אתר מלמד שהחכמה מתייחסת ספציפית לפתחים שבגוף (שעל פני הגוף ובתוך הגוף), שאם ייפתח למשל פתח הלב או המעיים ללא שליטה או ייסתם פתח כמו הפה או פי הטבעת האדם לא ישרוד. עוד הוא מוסיף (וגם התוספות) שיש פלא וחכמה בכך שהגוף שמחזיק את הרוח נברא עם פתחים והרוח לא "בורחת" מהגוף. האבודרהם (ברכות השחר, ח-יד), כמו רש"י, מתייחס לחכמה שבפתחים הרבים של הגוף ומוסיף והולך על החכמה שבכל חלק וחלק שבגוף. הוא מפרש "ומפליא לעשות", שנתן חכמה שהגוף יבחין בין הפסולת שיש להוציא לבין הנצרך לו ויש לשמור.
בעלי התוס' (ברכות שם) מלמדים מתוך המדרש בכיוון אחר שהחכמה היא שהקב"ה ברא את האדם רק לאחר שמזונותיו היו מצויים ועל כן נברא ערב שבת לאחר כל שאר הנבראים. ואילו בחידושי אגדות מפרש שהחכמה מתייחסת לאדם, שהקב"ה ברא את האדם עם חכמה בניגוד לבעלי החיים.
השולחן ערוך (אורח חיים ו,א), שלא כדרכו, מביא פירוש נרחב לכל מילות הברכה (ראי בהרחבה) והרמ"א מוסיף שיש פלא בכך שהרוח יכולה להיקשר ולהישמר בתוך החומר.
מתוך רוב הפירושים לא נראה שיש קשר ישיר בין הברכה לבין עשיית צרכים, אלא ברכת שבח כללית על הפעולות המופלאות של הגוף ככלל. אך בפועל פוסקים בעקבות חז"ל בגמרא שאת הברכה מברכים "כל היום כשעושה צרכיו" (שו"ע שם ז,א). ההבנה היא שזוהי ברכה על עצם פתיחת הפתחים ולכן יש לברך אותה בכל פעם שהם נפתחים והאדם עושה את צרכיו. עוד מבהיר השו"ע (שם ד) להלכה וכן את הסיבה: "אין שיעור להשתין מים, כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך, שאם יסתם הנקב מלהוציא הטיפה ההיא היה קשה לו, וחייב להודות".
לשאלתך, בנוסף לכמות הקטנה, ביחס לזמן הקצר שעובר מאז הברכה הקודמת שבירכת ועד להתפנות הבאה אנחנו לומדים שבכל מקרה יש לברך שוב. חוץ ממקרה שבו כאשר יוצאים מהשירותים עדיין מרגישים את הצורך להמשיך את הצרכים, כך שהאדם עדיין לא הסיר דעתו מצרכיו וממילא אסור לברך (כמו שאסור ללמוד תורה) כאשר צריך להתפנות. כף החיים (שם ז, ס"ק ב') מביא שורה של הפוסקים לחייב לצד הפוטרים ומסביר שלא מקילים בספק ברכה במקרה הזה (בשונה מברכות אחרות): "והמנהג עכשיו לברך בכל פעם, יען אינו יודע אם יפנה עוד פעם אחרת, ובלאו הכי הוא מסיח דעתו מזה… ובר מן דין, קיימא לן דכל היכא דפליגי הפוסקים אם מברך אם לא מברך ונהגו העם לברך, אין לומר בזה ספק ברכות להקל, כי המנהג עיקר".
את הדין של המתפנה תדיר לומדים מאדם שמשלשל, וכותב על כך המשנה ברורה (שם ז, ס"ק ב) שאם אדם יודע שיהיה המשך ליציאתיו בעקרון הוא צריך לברך אחר כל יציאה. אך "בשלשול שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית, אסור לברך, כדלקמן סימן צ"ב שאפילו בדברי תורה אסור".
לסיום הדברים יש לומר שיש המסבירים שיש סגולות רבות בברכה לבריאות הגוף וכפי שראינו יש משמעות רבה בברכה זו. במדרש (תנחומא שמיני סימן ח) לומדים כיצד הברכה משקפת את כל הוויתינו הפיזית כפלא גדול הנתון כולו לעבודת ה' וכלי לעשיית רצונו של ה' יתברך:
"זאת החיה אשר תאכלו"
זה שאמר הכתוב: לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי (תה' מ ט).
אשריכם ישראל, שבכל אבר ואבר שבכם, נתן מצווה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם. ולכך אנו אומרים בכל יום: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים.
חלולים חלולים בגימטרייה מאתים וארבעים ושמונה. הוי, כמנין איברים שבאדם.
בראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויק' יט כז).
בבשר, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (שם שם כח).
ועוד מצות מילה, שנאמר, ונמלתם את בשר ערלתכם (ברא' יז יא).
בתפילה לבריאות הגוף והערכהחכמה שבה נבראה,
רחל
הרחבה
שולחן ערוך אורח חיים סימן ו,א
כשיצא מבית הכסא יברך "אשר יצר את האדם בחכמה", שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. ויש מפרשים, על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח, והוא מלא נקבים, כדלקמן בסמוך. ויש מפרשים "בחכמה", שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך בראו.
"וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים", פירוש: נקבים רבים, כגון פה וחוטם ופי טבעת, וגם ברא בו איברים רבים חלולים, כמו לב וכרס ומעיים.
"שאם יסתם אחד מהם", כלומר שבנקבים יש נקב אחד, שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח. ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. והאיברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם – לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.
ועוד יש לפרש, שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול – אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיוון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האיברים החלולים – שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים – הם כרס ומעיים, שפיר הוי שבח זה מעניין עשיית צרכיו.
ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול – ימות, בכלל "שאם יפתח אחד מהם" הוא, והוי "שאם יפתח אחד מהם" נמי מענין עשיית צרכיו ממש.
"רופא [חולי] כל בשר", על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן – ימות, והוצאתו היא רפואה.
"ומפליא לעשות", מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא. והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא.
ועוד יש לפרש, על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת.
הגה: ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו (דברי עצמו).