מה המשמעות של "מודה אני" ונטילת ידיים בבוקר?
היי שלום .
אני בתהליך עדין של התקרבות לברכה, לתפילה, לנשיות שלי בתוך זה.
הגעתי ממקום אתאיסטי ואני מברכת את האפשרות להתקרב.
התחלתי לקרוא את מודה אני, כבר כמה חודשים שאני קוראת ונוטלת ידיים. השבוע נזכרתי בשיעורי התנ״ך כשהייתי ילדה … היה בי כעס שקוראים משהו ועוברים מהר לדבר הבא מבלי באמת להבין אותו עד הסוף. ואיזה יופי ואיזה ברכה שאני מרגישה ככה גם עכשיו.
פתאום הבנתי שאני לא מבינה באמת עד הסוף מה אני קוראת וזה מפריע לי. אשמח אם תוכלו לתת מהידע הנהדר שלכם .
פרשנות למה זה באמת מודה אני וגם – למה אני נוטלת ידיים בעצם ?
תשובה:
שלום לך,
מאד מרגש שאת מגלה את עולם הברכות והתפילות ומוצאת את מקומך בתוכו ואשרייך שאת רוצה לחקור ולהבין את המשמעות והעומק מאחורי מילים פשוטות ומעשים יומיומיים, לכאורה.
אם הבנתי נכון את שואלת על שני הטקסים הראשונים הפותחים את הבוקר עוד לפני התפילה – ברכת "מודה אני" ונטילת ידיים של שחרית. זו שאלה נהדרת מאחר והיום נמשך אחר ראשיתו, אז הצורה בה נפתח אותו תשפיע ותכוון את ההמשך.
נדמה לי כי שתי נקודות ההתחלה הללו מבטאות כיוונים חשובים המכוונים אותנו לפתיחת היום בצורה מיטבית:
א. הודיה, התפעלות וחוויית אמון
ב. היטהרות והתכווננות
ובשתיהן יש קשר גם לחוויה של התחדשות.
א. "מודה אני"
מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים, שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה, רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ.
זוהי תפילה מאוחרת שמוכרת לנו רק החל מהמאה ה-16 (מופיעה לראשונה בספר "סדר היום" שחיבר רבי משה בן מכיר, ממקובלי צפת), אך היא מבוססת על מדרש חז"ל:
"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" – כתיב "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ", אמר ר' שמעון בר אבא: על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים. (בראשית רבה עח, א)
המדרש מפרש את הפסוק במגילת איכה (ג, כג) -"חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ", כך שבכל בוקר הקב"ה מחזיר לנו את הנשמה שהפקדנו אצלו בערב כאשר הלכנו לישון. מאחר ומצב השינה הוא חוסר אונים ופאסיביות, מעין מוות, "שינה – אחד משישים למיתה" (ברכות נז, ע"ב), אז היקיצה בכל בוקר היא פלא מחודש, מעין תחיית המתים. הפניית התודעה לכך שזה לא מובן מאליו שקמנו בבוקר – מעוררת את תחושת ההתפעמות וההודיה.
זו נקודת התחלה נפלאה ליום החדש – להכיר בכך שנבראתי לעוד יום של חיים ולהכיר טובה למי שאחראי על כך בחמלתו. למילה "מודה" יש בעברית שתי משמעויות משלימות – להודות בקיומו (הודאה) ולהודות לו (הודיה). הרב קוק מסביר כיצד היכולת להתפעל ולומר תודה מובילה להכרה במקור החיים:
בביטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו… (סידור עולת ראי"ה)
הפנייה אל הקב"ה בתור "מלך חי וקיים" נצחי, בניגוד לשבריריות החיים שלנו שהתחדשו זה עתה. מאחר והברכה נאמרת לפני נטילת ידיים, לפני שהספקנו להיטהר ולהכין עצמנו לתפילה, אנו לא מזכירים בה את שם ה' ומשתמשים בכינוי שלו שאינו נוסח של ברכה. (בהמשך התפילה נאמר את ברכת "א-להי נשמה" בעלת רעיון דומה החותמת בשם ומלכות: "ברוך אתה ה'… המחזיר נשמות לפגרים מתים").
המילים "רבה אמונתך" מבטאות אמון הדדי, את האמון שלנו בו שעתיד לקיים את בריתו, כמו שמסביר רש"י – "גדולה היא הבטחתך ודבר גדול הוא להאמין בך שתקיים ותשמור מה שהבטחת לנו". אך מרגש לחשוב שהן מבטאות גם את האמון של הקב"ה בנו. החזרת הנשמה מדי בוקר, היא מעין מסר שיש לנו תפקיד לממש בעולם דווקא היום. זה מדהים שלא רק אנחנו מודים בקיומו של הקב"ה, אלא גם הוא מודה בקיומנו ומאמין בנו, ואם נרגיש שאמונתו בנו כה רבה, מן הסתם תתעורר בנו התלהבות אל אתגריו של היום המתחדש.
אם כך, תראי כמה יופי יש בהרגל להתחיל את היום בברכה שמבטאת לידה מחדש, חשיבה חיובית, הכרת הטוב, הבעת אמון הדדית שמעניקה ביטחון ותחושת שליחות.
ב. נטילת ידיים
בשלב שני לאחר הנכחת התודה והאמון אנו מגיעים לשלב המעשה. הידיים הן האיבר הפועל בעולם וצריך להכין אותן לקראת יום הפעילות החדש ולהבדיל אותן מהלילה שעבר. לאחר הנטילה כבר אפשר לברך בשם ומלכות, כמו שמתארת הגמרא את סדר ברכות הבוקר: "כי משי ידיה לימא (כשרוחץ ידיו יאמר) – ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים" (ברכות ס, ע"ב)
ישנן מספר סיבות שהוצעו לנטילה זו.
לדעת הרא"ש צריך לטהר את הידיים לקראת התפילה, כי במהלך הלילה נגענו במקומות המכוסים, כלומר היינו רק גוף ועכשיו אנו רוצים להתחבר אל הרוח כדי להתפלל – "לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל… דכתיב "ארחץ בנקיון כפי" (רא"ש, ברכות ט).
לדעת הרשב"א זה קשור להתחדשות הנשמה (בהמשך ל"מודה אני"), וצריך להתקדש לקראת היום הצפוי לנו –
"לפי שבשחר אנו נעשים כברייה חדשה דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך"… ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו" (שו"ת הרשב"א א, קצא). הוא מדמה כל אדם לכהן שפועל במקדש. מעניין לחשוב על טקס הפתיחה לעבודת היום שלנו, כמעין התקדשות של כהן לתפקידו.
ויש גם סיבה קבלית (זוהר, חלק א', קפד, ב') שבמהלך הלילה שורה על האדם רוח של טומאה וכשהוא מתעורר בבוקר רוח הטומאה מסתלקת מגופו. מאחר והידיים הם קצוות הגוף שלנו – צריך לשטוף מהן את השאריות של הטומאה. נדמה לי שאפשר להבין גם סיבה זו כחלק ממהלך ההתחדשות בבוקר. "רוח הטומאה" היא המפגש שלנו עם המוות, החידלון, חוסר האונים שבשינה. צריך טקס מעשי כדי לנער מאיתנו את חווית החידלון אל עבר חוויה של עשייה חדשה.
ממכלול סיבות אלו נראה שהנטילה היא מהלך של התחדשות, היטהרות והתכווננות גם לקראת התפילה וגם לקראת המשך משימותינו ביום החדש.
*לגבי אופן נטילת הידיים והטעמים השונים שנאמרו בעניין, תוכלי לעיין בתשובה מורחבת באתר זה.
מקווה שטעמים אלו יאירו לך את מה שהתחלת להנהיג בבוקר ותמשיכי ללמוד ולבחור להביא לחייך ברכה, תודה והתחדשות.
תמר