האם מותר לחתום על כרטיס אדי לתרומת אברים לאחר המוות? מאת: הרבנית רוית קלך
האם מותר לחתום על כרטיס אדי לתרומת אברים לאחר המוות? האם יש בכך חשש הלכתי?
תשובה
את מעלה שאלה חשובה מאד. בתקופה זו אנו שומעות יותר ויותר על משפחות של חיילים שנפלו במלחמה שהחליטו לתרום איברים של יקיריהן שמתו וזכו להציל בכך חיים של אחרים.
אין עוררין על כך שתרומת אברים אכן מצילה חיים של אחרים. יחד עם זאת, הכלל ההלכתי הוא שהגוסס הרי הוא כחי (שו"ע יו"ד שלט ס"א). כל עוד אדם לא הוגדר "מת" אנו מצווים לטפל בו ולהשאיר אותו בחיים ואסור לזרז מותו בכל דרך. כך למשל אנו מצווים לחלל שבת בכדי להציל אפילו במקרה של ספק פיקוח נפש ואף לצורך חיי שעה (כשברור שאותו אדם לא יוכל לחיות מעבר לפרק זמן קצר) (יומא פה ע"א, שו"ע או"ח שכט ס"ד). לפיכך, חל איסור על לקיחת איברים מאדם שעדיין לא עונה להגדרת "מת" על פי ההלכה וכן על עשיית פעולות שעלולות להביא לזירוז מותו של אדם.
בחינת הסוגייה ההלכתית של תרומת אברים מחייבת התייחסות בראש ובראשונה להגדרת אדם כ"מת"- קרי, קביעת רגע המוות, כמו כן יש להתייחס גם לנושאים של "כבוד המת" "ניוול המת" ו"הנאה מן המת".
בעניין קביעת רגע המוות, כבר יותר מעשור קיימת בישראל חקיקה בנושא אשר מעגנת את התנאים לקביעת מוות מוחי נשימתי באופן שאושר ע"י רופאים וע"י רבנים מגדולי הדור וקיבל גם את אישורה של הרבנות הראשית. להלן יוסבר בהרחבה מדוע קביעת מוות מוחי נשימתי היא חיונית לעניין תרומת האברים ולאפשרות להציל חיים. החובה ההלכתית לשמור על כבוד המת, האיסור לנוול את המת והאיסור להנות מן המת, נדחים מפני פיקוח נפש של חייו של האדם אשר זקוק להשתלת האברים. (יודגש כי לא התייחסתי בתשובה זו למקרה שבו נדרשת ההשתלה לצורך הצלת איבר בגופו של אדם ולכאורה אין סכנת נפשות לאדם כמו למשל השתלת קרניות/עור. יצויין כי גם במקרה זה ניתן לצרף לפסיקת ההלכה את הדעה לפיה ש"סומא חשוב כמת" ואכמ"ל).
בעניין החתימה על הכרטיס חשוב לציין כי פוסקים רבים בדורנו פסקו שחתימה על כרטיס אדי לא רק מותרת מבחינה הלכתית אלא שזו ממש מצווה לחתום על כרטיס זה.(ראי בהרחבה באתר כרטיס אדי ולהלן). יש הרואים בכך מצוות לא תעשה של "לא תעמוד על דם רעך" שכן יש ביכולתי להציל את חברי בכך שאתרום לו את אבריי לאחר מותי ואם אני נמנעת אני "עומדת על דמו". אני מציעה לראות בכך אף מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" (רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א וספר החינוך רמ"ג) שהרי אם הייתי חו"ח במצב של אותו אדם הזקוק להשתלה הייתי רוצה לקבל תרומה כזו שתאפשר לי להמשיך לחיות.
קביעת רגע המוות
עובדתית- רגע קביעת המוות הוא קריטי להליך תרומת האברים ולאפשרות להשתמש בהם להצלת חיי אחרים. כאן יש הבדל משמעותי בשלב בו נלקחים האברים מן האדם המת – בין קביעת מוות לבבי, לבין קביעת מוות מוחי נשימתי. כאשר נקבע מוות מוחי זהו מצב חסר תקנה שבו נפגע גם מנגנון הנשימה באופן בלתי הפיך, אבל הלב יכול להמשיך ולפעול עוד מספר ימים כ"זנב הלטאה". כך שהדם עדיין זורם לאברים. בדיוק בשל כך, בקביעת מוות מוחי נשימתי עוד ניתן לקחת אברים שונים מהאדם המת ולהשתיל אותם באדם אחר ולהציל את חייו. לעומת זאת, אם נמתין עד הפסקת פעימות הלב, קרי שלב המוות הלבבי, לא ניתן יהיה לעשות שימוש ברוב האברים מצילי החיים כמו לב, ריאות וכבד, אלא רק בקרניות ובעור.
נכון הדבר שיש המתנגדים לפסיקה ההלכתית לפיה יש לקבל הגדרת "מת" בהתאם להגדרות מוות מוחי נשימתי. לדידם של אותם פוסקים יש להמתין לכך שהלב יפסיק לגמרי לפעום ורק אז לקבוע מוות- כלומר מוות לבבי. (1)
חשוב לציין כי כבר בשנת 1986 פסקה מועצת הרבנות הראשית שאדם שמתקיימים בו כל התנאים המדעיים האובייקטיביים הכלולים בקביעת מות המוח כולו ובעיקר גזע המוח, והיעדר בלתי הפיך של הנשימה נחשב "מת" לכל דבר ועניין. (2) גם גדולי הדור שנשאלו פסקו כך וביניהם הרב משה פינשטיין, והרב עובדיה יוסף. (ראי שם)
עם זאת היו חילוקי דעות בין הרבנים לבין הרופאים לגבי הדרישות המקדימות לקביעת רגע המוות המוחי-נשימתי. לאחר שיושבו המחלוקות, נחקק בשנת 2008 חוק מוות מוחי נשימתי התשס"ח – 2008 שמעגן את כל הדרישות לקביעת מוות מוחי המקובלות גם על הרבנים המקבלים את מות המוח כמות האדם וגם על הרופאים. הנחיות החוק כוללות בנוסף למבחן הקליני ע"י שני רופאים גם מבחן מכשירני -אובייקטיבי, הסמכה מיוחדת לרופאים העוסקים בקביעת מוות מוחי-נשימתי, בקרה של וועדת מעקב, ואחידות בכל המדינה.
לפיכך, נוסח כרטיס אדי כיום שונה מהנוסח לפני חקיקת החוק ואין צורך כיום להתנות את מתן האברים באישור רבני לקביעת המוות. בכל מקרה, ע"פ החוק וכפי שנכתב בכרטיס עצמו למשפחת הנפטר עומדת הזכות להתייעץ עם רבנים/גורם דת אחר לגבי הליך תרומת האברים.
כבוד המת, ניוול המת
אנו מחויבים לנהוג בכבוד במת ולא לנוול את המת.(למשל שו"ע סימן שס"ג סע ב) לכן הניתוח ללקיחת האברים חייב להיעשות תוך התחשבות בכבודו של המת. יש אומרים שעצם העובדה שהאדם מציל חיים של אחרים באמצעות אבריו זהו כבודו. (ראי בשו"ת עשה לך רב הערה למטה) עם זאת, יש פוסקים שקבעו כי כל ניתוח של המת, גם לצורך הצלת אחרים, יש בו פגיעה בכבוד המת (3) כאשר מדובר בהצלת נפשות, ויש כאן לפחות ספק פיקוח נפש, אם לא פיקוח נפש ממש, הרבה פוסקים מאפשרים תרומת האברים גם אם תהיה בכך פגיעה בכבודו של המת. (4)
איסור הנאה מהמת
קיים איסור הנאה מהמת (שו"ע יו"ד סימן שמ"ט ב). הדרכים להתמודד עם האיסור הלכתית הן : 1) על הכף עומדים חיי אדם, ההלכה נותנת עדיפות להצלת חיי אדם על פני ערכים אלו. 2) לא לראות בכך איסור הנאה מהמת כיוון שאותו איבר ממשיך "לחיות". לכן גם אין בעיה שהוא אינו נקבר. (ראי הרב חיים דוד הלוי בהערה 4)
לסיכום, כאשר הליך תרומת האברים מתבצע בהתאם להלכה, כפי שנעשה כיום, אין כל מניעה לחתום על כרטיס אדי. וכך כותב הרב פרופ' אברהם שטיינברג, נוירולוג ילדים מומחה לאתיקה רפואית ומנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק : "…קביעת מוות מוחי נשימתי נעשית היום בהליך קפדני על פי נוהלי משרד הבריאות – חוזר מנכ"ל – על ידי שני רופאים מומחים שעברו הכשרה מיוחדת, ולאחר ביצוע בדיקה מכשירנית שהראתה היעדר פעילות מוחית, וזאת על פי חוק מוות מוחי נשימתי, ובתיאום מלא עם דרישות הרבנות הראשית לישראל וההלכה". (מתוך אתר כרטיס אדי)
זאת ועוד, אני סבורה כי חתימה על כרטיס אדי לא רק מותרת מבחינת ההלכה אלא שמדובר במצווה יש הרואים בכך מצוות לא תעשה של "לא תעמוד על דם רעך" שכן יש ביכולתי להציל את חברי בכך שאתרום לו את אבריי לאחר מותי ואם אני נמנעת אני "עומדת על דמו" (ראי למשל הרב ראם הכהן הערה 5). יתכן שיש בכך אף מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" (רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א וספר החינוך רמ"ג) שהרי אם הייתי חו"ח במצב של אותו אדם הזקוק להשתלה הייתי רוצה לקבל תרומה כזו שתאפשר לי להמשיך לחיות.
לסיכום, הקב"ה זיכה אותנו ביכולת לתת חיים לאנשים אחרים, אפילו במותינו ועל כך נאמר במשנה "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". (סנהדרין פ"ד ה"ה).
רוית
הרבנית עו"ד רוית קלך מוסמכת לרבנות מטעם "כולל דעה" במדרשת לינדנבאום והיא ממשיכה ללמוד בכולל כעמיתה. הרבנית רוית עסקה בעבר בעריכת דין עם מומחיות בתחום הבינלאומי במחלקה המשפטית של התעשייה האווירית לישראל בע”מ.
הערות:
(1) כך למשל שו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רלה) שו"ת ציץ אליעזר (י"ד, פ"ד)
(2) החלטת מועצת הרבנות הראשית מ1986. (ראי: הרב יצחק שילת, קביעת מוות והשתלת אברים, בכתב העת, הלכה רפואה וכוונת התורה (ישיבת מעלה אדומים), (תשע"ד) בעמוד 154 (מתייחס להחלטה זו ולפסיקת הרב עובדיה יוסף) וכן הרב משה פינשטיין, אגרות משה, יורה דעת חלק ד סימן נד.
(3) שו"ת בנין ציון, סימן ק"ע
(4) בעניין ניוול המת. ספרי דברים פ"כא רכא (כג): מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תלין נבלתו על העץ, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים יכול יהא עובר עליו תלמוד לומר על העץ מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו יצא המלין לכבודו שאין ניוול לו.
הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ב סימן נו על ניוול המת: לא גוף המת שאינו חש ואינו מרגיש מאומה, זקוק לאותו כבוד, אלא אותה נפש עילאית המביטה אל הגוף ממרומי שמים, ועשויה להצטער על ניוולו. ומכאן שאין שום ניוול ובזיון באותו ניתוח הנעשה בעינו של המת, ובהוצאת הקרנית ממנה, לצורך החזרת מאור עיניו של אדם אחר, שהלא אין ספק שהניתוח נעשה בכל הכבוד הראוי. זאת ועוד, כשם שכל אדם בחייו שמח ומאושר להביא תועלת לזולת, אין ספק, שנפשו אחרי מותו מאושרת עוד יותר לעזור לזולת, וביחוד כשמדובר בהחזרת אור עיניו של אדם. ולכן, אין לראות בשום פנים בניתוח זה שאחרי המוות, שום ביזוי למת.
הרב עוזיאל שו"ת משפטי עוזיאל (א', יו"ד, כ"ח) פוסק שאם נעשה לתועלת הרבים או שיש בו צד פיקוח נפש אין מדובר בניוול המת ולא אסור בהנאה.
ראי גם הרב רא"ם הכהן, קביעת רגע המוות והחובה לתרום אברים, מביא את פסיקת הרב גורן בספרו תורת הרפואה שאיסורים אלו נדחים מפני פיקוח נפש.
(5) הרב רא"ם הכהן, האם חובה לחתום על כרטיס אדי? כתב עת בניין האריאל
(6) רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א :"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".