חובה עלי לשתות בט' באב עפ"י הוראת רופא, האם לשתות לשיעורים?
שלום רב,
על פי הרופאים המטפלים שלי, אסור לי לצום משתיה (קרישיות יתר). אני לא מניקה ולא בהריון. כיצד עלי לנהוג בצום תשעה באב? האם עליי לצום מאכילה בלבד? כמו כן, האם יש לשתות לשיעורין?
תודה רבה
תשובה
שלום,
תודה על שאלתך. למרות שאת מבינה שאת פטורה מן הצום אני שומעת שאת רוצה להבין אם מדובר בפטור גורף או שמא יש מקום להשתתפות כלשהי עם הציבור בתענית.
צום תשעה באב הוא אחד מארבעת צומות החורבן שתיקנו חז"ל והחמור שביניהם. הוא מוזכר בספר זכריה (ח,יט) ובמסכת תענית (ד,ו) מוזכרים האירועים הקשים שאירעו לישראל בתאריך זה: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".
בצום יום כיפור, שעליו אנו מצווים מן התורה, חייב גם מי שחולה שאין בו סכנה. אך בצום תשעה באב, בהיותו צום מדרבנן, החולה פטור מן הצום כיוון שחכמים לא גזרו תענית על החולה (שו"ע או"ח תקנד, ו): "חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן".
ביום כיפור, מכיוון שהאכילה והשתיה אסורים מן התורה, כאשר אדם נדרש לאכול ביו"כ משום פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש חז"ל הורו לו לאכול לשיעורים, כדי להמעיט ברמת האיסור (אכילה לשיעורים אסורה גם היא מן התורה אך ברמת חומרה פחותה).
את שואלת האם גם בתשעה באב במצב שאדם פטור מן הצום משום חולי עליו לשתות לשיעורים. אמנם ישנם מעט אחרונים שהזכירו לראשונה את החובה לשתות לשיעורים (כאשר הדבר לא פוגע בבריאותו של החולה) גם בצום דרבנן, אך רוב הפוסקים הסכימו ששתיה לשיעורים רלוונטית אך ורק בצום יו"כ שהוא מדאורייתא. יחד עם זאת, מי שמעוניין לנהוג כך כדי להיות שותף עם הציבור יכול להדר, אך לא חובה עליו. (ר' בהרחבה את הדיון בנושא).
שאלת גם האם יש לאכול רק את מה שנדרש ממך כדי להישמר מן החולי.
בהמשך דברי השו"ע (שם) כותב הרמ"א שאכן יש מנהג להתענות מה שאפשר אם זה לא מזיק לחולה אך מסייג שאין זה חובה: "ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה והמקל לא הפסיד".
בסעיף קודם (שם, ה) פוסק השו"ע ביחס לנשים בהיריון ומניקות שפטורות משלשת צומות החורבן הקלים: "בג' צומות אחרים פטורו' מלהתענו' ואעפ"י כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הולד". כך פוסק המשנה ברורה ש "מכל מקום אף הצריך לאכול לא יתענג עצמו בבשר ויין רק כפי מה שצריך".
נדגיש את הניסוח שבהלכות אלו של "נוהגים.. והמקל לא הפסיד", "ראוי שלא תאכלנה" ו"לא יתענג", ומכאן שיש מקום לצמצם באכילה ובשתיה כדי להשתתף עם הציבור באבלות אך אין זה חובה. (כך גם בכף החיים שם ס"ק לא שהפטור לא יאכל "מעדנים").
החתם סופר פוסק בצורה יותר חד משמעית (שו"ת חתם סופר חלק א או"ח, קנז): "החולה אינו מחוייב בדבר התענית ואינו מתענה בו, והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל ב' פעמים, ולא יותר ממה שצריך".
אך פסק החת"ס שלא יאכל יותר ממה שצריך היא חומרא שלא כולם הורו לפיה, ומותר לאכול אך אם רוצה להשתתף באבלות עם הציבור ראוי שלא להתענג באכילה (מנחת אשר לקט עניינים ותשובות בהלכות תשעה באב, ר' בהרחבה).
לסיכום:
א. הפטור שלך בתור מי שמוגדרת חולה הוא פטור גורף, ואינך חייבת לשתות לשיעורים אלא אם כן תבחרי להדר ולקבל זאת על עצמך.
ב. ראוי להימנע ממאכלים מיוחדים ומענגים בצום במידת האפשר, אך אין חובה לצמצם באופן כללי את האוכל. אם תרצי להשתתף באבלות עם הציבור יש לך אפשרות לצמצם את השתיה למה שנדרש בלבד ולהימנע מאכילה (מכיוון שאמרת שעבורך מה שחשוב היא דווקא השתיה).
שתזכי לבריאות איתנה ולישועות אישיות ולאומיות,
רחל
הרחבה
שתיה לשיעורים בצום תשעה באב
עניין שתיה לשיעורים בתענית דרבנן מופיע לראשונה בביאור הלכה (בשו"ע שם סעיף ו) המתייחס לחובת האכילה ע"י אדם בריא בגלל התפשטות מגיפת החולירע והסכנה שעמדה בפני כל אדם:
"עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלערי"א חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורין בשו"ע סימן תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי) ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעם ח"ו יש ליועצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע"ר ומעט עשב מיאט"ע עכ"ל"
כף החיים (שם ס"ק לה) מביא את דברי הביאור הלכה אך כותב לכאורה בסתירה לכך קודם לכן (ס"ק לא) "וכן חולה שהוא צריך וכו' חולה שנתרפא אך חלוש מאד אין צריך אומד ואם הוא מצטער הרבה וחושש שיחזור חליו יאכל וא"צ שיעור רק שלא יאכל מעדנים מזבח אדמה".
יתכן לומר שביחס לחולירע מדובר דווקא באדם בריא שפטור משום חשש הסכנה, ומכיוון שהוא אינו חולה ממש הביאור הלכה ובעקבותיו כף החיים פסקו לאכול לשיעורים (אולי כדי להבחין בין החולה לבין הבריא החושש למחלה). כך שניתן להבין שכאשר כף חיים פסק "שאין צריך שיעור" הוא דיבר ביחס לחולה ממש. מסיבה זו פוסקי ימינו שדנו בנושא בעקבות הביאור הלכה הבינו שלא מדובר בפסק מוחלט שעל החולה לאכול ולשתות לשיעורים אלא רק במקרה של להידבק במגיפה (שו"ת יביע אומר חלק י – אורח חיים סימן לט).
כראיה לדבריהם הזכירו הדנים בנושא את העובדה שבהלכות יום כיפור מרן מביא בשו"ע את ההלכה של שתיה לשיעורים ובמכוון לא הזכיר זאת ביחס לתשעה באב. בנוסף, הם הביאו אחרונים שפסקו במפורש שאכילה לשיעורים אינו שייך בתשעה באב (כגון ערוך השולחן תקנד, ד).
הרב ולדנברג מביא רשימה ארוכה של פוסקים שכותבים שאין צורך לאכול לשיעורים ומסכם כך (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה, טז): "ולכן נלפענ"ד שבדרך כלל יש להורות להקל שלא להצריך שיעורין להצריך ומותר לו לאכול, והמחמיר יחמיר לעצמו או להבא לשאול לדקדק בזה ותאב שלא יאבד התענית של היום".
כך מסכם גם הרב מלמד בפניני הלכה (זמנים, י, ג): "להלכה, חולה שיחמיר על עצמו ויאכל פחות משיעור כזית כל 7 דקות, וישתה פחות ממלוא לוגמיו כל דקה, לא יברך ברכה אחרונה ויוכל אח"כ לומר בתפילה 'עננו'. ויש שנוהגים להדר בכך. אולם ההוראה למעשה, שאין צורך שהחולים ידקדקו בכך".
הרב אשר וייס מתייחס לדברי הביאור הלכה:
מנחת אשר לקט עניינים ותשובות בהלכות תשעה באב
חולה בתשעה באב כיצד יאכל
הנה הבאתי לעיל שדנו האחרונים אם חולה שצריך לאכול בתשעה באב צריך לאכול פחות פחות מכשיעור, וכבר כתבתי במנח"א מועדים ח"ב (סי' לח) את הנלענ"ד ברור דאין דין שיעורין בתשעה באב, דאילו היה כן לא היו בעלי השו"ע והמפה משתמטין מלהודיענו הלכה זו, וכיון שמצינו הלכה זו בהלכות יוה"כ בסי' תרי"ח, ולא מצאנוה בהלכות ת"ב בסי' תקנ"ד, מדשתקי רבנן ש"מ לא ניח"ל, ובפרט שלשון השו"ע דבמקום חולי לא גזרו, משמע להדיא דפטרוהו מן התענית לגמרי.
ואין לומר ילמד סתום מן המפורש, וכידוע דרכו של השו"ע לא לכפול הלכות ולסמוך על הלומד שיבין דבר מתוך דבר, דהלא יוה"כ חיוב כרת יש בו ות"ב הוי דברי קבלה בלבד ואין ללמוד את הקל מן החמור, ועוד דאף שדרך השו"ע לסמוך על הלומד שילמד את המאוחר מן המוקדם אין דרכו לסתום את המוקדם ולפרש את המאוחר, ומשו"כ נראה ברור דכיון שהמחבר סתם בהלכות ת"ב ולא כתב דהחולה יאכל פחות מכשיעור, ע"כ דאין דין שיעורים בת"ב.
ומה שכתב בביאור הלכה (סי' תקנ"ד ו') בשם ספר פתחי עולם ומקורו בתשובת הצמח צדק בשו"ת דברי נחמיה (סי' מ"א) דבשעה שאין מחלת החולירע חזקה כ"כ יאכלו פחות מכשיעור לפי המבואר בסימן תרי"ח, כבר ביארתי לעיל ובמנחת אשר (שם) דאין המדובר במי שכבר נדבק במחלה ונפל למשכב, דלגבי דידיה אין כלל נפ"מ אם המגפה חזקה או לא דהלא פשוט דחולה הוא, אלא הכונה למי שעדיין לא נדבק ולא נפל למשכב ואעפ"כ כיון שמחלה זו מדבקת ויש מגיפה בעיר אף הבריאים צריכים לאכול כדי לחסן את גופם מפני המחלה, ובזה נכון הדבר דיש לאכול שיעורים כיון שאין כאן חולה בפנינו ולא הותרה הרצועה לבריאים (ובסגנון אחר, לגבי חולה הוי גדר הותרה וכלשון השו"ע שם ס"ו "דבמקום חולי לא גזרו רבנן" וכ"ה בחי' הגר"ח (סטנציל סי' מ"ה) אבל בבריא האוכל כדי שלא ידבק במחלה הוי גדר דחויה ומשו"כ צריך לאכול פחות מכשיעור).
ונראה עוד דבאמת אין הלכה זו שכתבו הצ"צ והביה"ל הלכתא פסיקתא אלא מעין הנהגה ראויה וכלשון הבה"ל שהוסיף בסוגריים "כך יש להורות לשואל בת"ב, דבהכי לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא לבא בעי" ומלשון זה משמע דאין כונתם לקבוע מסמרות להלכה אלא מעין המלצה יש כאן דיכול הוא לחזק את גופו בעוד אין התענית נעקר לגמרי ודו"ק.
אך בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קנ"ז) כתב לגבי חולה שצריך לאכול בת"ב אם יכול לעלות לתורה במנחה, דכיון שאסור לו לאכול יותר מן הצורך ואם די בשתיה אסור לו לאכול ואם די באכילה פעם אחת אסור לו לאכול שני פעמים עדיין הוא בכלל המתענים, ומבואר מדבריו דאסור לחולה לאכול יותר מן הצורך כפי מחלתו אלא חייב הוא לצמצם אכילתו, ומשו"כ לא יצא מכלל המתענים ויכול לעלות לתורה.
אמנם פשוט לענ"ד, דאף לשיטתו אי"צ לצמצם ולאכול פחות פחות מכשיעור, אלא דאסור לו לאכול מה שאין בו צורך לבריאותו, שהרי באמת מבואר בלשון השו"ע שם "חיה כל ל' יום וחולה שצריך לאכול אי"צ אומד" הרי דרק החולה שצריך לאכול לפי מצב בריאותו מותר לו לאכול ולא חולה שאינו צריך לאכול, והחת"ס הרחיב לחדש דאף חולה שצריך לאכול אסור לו לאכול יותר מצרכו, אבל מה שצריך לאכול אי"צ לצמצם לאכלו פחות מכשיעור.
ואף דברי החת"ס חידוש הם, ואין הם ענין למה שהביא המשנ"ב בסי' תק"נ סק"ה דאף מי שצריך לאכול בד' צומות לא יתענג באכילת בשר ויין אלא לחם וכדו' שלא לפרוש מן האבילות, דמבחינת התענית אין כלל נפ"מ אם אוכל בשר או לחם (וכבר ביארתי במנח"א לפסחים סי' ע"ז דאף ביוה"כ אין נפ"מ מחמת גדר התענית אם אוכל בהנאה מרובה או בהנאה מועטת) וע"כ אין זה דין בתענית אלא באבילות, דכל אלו הד' צומות הוי משום גדר צער דאבילות, כמו שביארתי במנח"א מועדים (ח"ב סי' ל"ו), וכדי שלא לפרוש מן האבילות יש לו להמעיט בהנאת אכילה, אך אין בזה כדי לאפשר למי שצריך לאכול לעלות לתורה דאף שהוא עדיין עושה זכר לאבילות מ"מ אינו מתענה ורק משום שהוא מצווה להמעיט ולצמצם בכמות אכילתו עדיין הוא בכלל המתענים, ודו"ק בזה כי ברור הוא.