איך נכון להתייחס להבדלי מנהגים בין הבית לבין הסביבה?
אני תלמיד בתיכון וגר בקיבוץ דתי. שמתי לב שמסביבי ישנם הרבה מנהגים שמתייחסים אליהם כחלק מהחיים הדתיים באופן מוחלט, למרות שאם אני פותח ספר הלכה אני רואה רק סתירות בינו לאותם "מנהגים".
לדוגמה אפשר להסתכל על שמירת נגיעה. אין הרבה שומרי נגיעה בין חבריי, אבל גם לא בין המבוגרים מסביבי, רובם ככולם דתיים. גם נהוג אצלנו שנשים הולכות עם כל מכנסיים, כל עוד לא קצרים מידי.
אבא שלי, שגדל בעיר להורים עולים, אמר לי שמבחינתו עיקר ההתנהגות היהודית מתבססת על מסורת, כך שאת מנהגי עלי לשאוב מהורי. בהתאם, אמא שלי, שגדלה בקיבוץ, באמת לא שמרה נגיעה מעולם והלכה עם מכנסיים שנוחות לה.
אני מרגיש כמעט שלם עם מנהגי, שהרי הם מנהגי אימי ואבי, ועדיין מרגיש לי קצת חסר, במיוחד בעקבות תגובות של אנשים מבחוץ שמתייחסים לזה שאני לא שומר נגיעה כעבירה גמורה, וללבוש של הבנות אצלנו כעבירה חמורה אף יותר.
אשמח להתייחסות הלכתית לעניין…
תשובה
שלום לך,
אתה שואל שאלה מלאת כנות ואתגר אמיתי, בהיותה מחזיקה שני ערכים חשובים – מצד אחד – כיבוד הורים והמשכיות של הבית בו גדלת והנוהג הרווח בקהילה החיה סביבך. מן הצד השני ניצבת ההלכה הפסוקה, הכתובה והמדידה, לכאורה.
אשתף אותך בכמה נקודות למחשבה:
א. יחסיות וטווח
גם בתוך עולם ההלכה יש טווח של דעות, מחלוקות ומנהגים, מן המקלים אל המחמירים. לעתים הפסיקה תלויה בהקשר תרבותי ובמדדים של זמן ומקום, בוודאי בשאלות הקשורות ללבוש, בהן יש התחשבות בשינויי אקלים, תרבות, השתייכות ואף אופנה.
לדוגמא (שהיא פחות מהעולם שלך) – בחברות חסידיות מסוימות הרבנים ימליצו לנשים נשואות לחבוש דווקא פאה נוכרית, על אף שבחברות אחרות יפסקו שזה אסור, לא צנוע ומבלבל, ונשים צריכות ללכת רק עם כובע או מטפחת.
דוגמא נוספת יותר קרובה לעולם שלך, היא מכנסיים קצרים לגברים. בקיבוץ מקובל להסתובב כך וזה לא נחשב חריג, ואף אם יגיע לביקור אדם חשוב כך תקבלו אותו ולכן גם מותר לבוא כך לבית הכנסת. לעומת זאת אני מניחה שאם היית הולך לבית הכנסת של סבא שלך בחו"ל זה היה נחשב כחוסר כבוד וצניעות ואף נאסר הלכתית.
דוגמא מרתקת ליחסיות תרבותית ניתן למצוא בפסק של ה"בן איש חי", שחי בעיראק במאה ה-19, לגבי קריאת שמע כנגד אישה לא מכוסה (1). הוא מדגיש עד כמה השאלה של מה נחשב צנוע או מה מסיח את הדעת, קשורה למה מקובל בתרבות שסביב. לכן, למי שחי בסביבה מוסלמית בה כל הנשים מכוסות במטפחת יהיה אסור לקרוא קריאת שמע מול שיער גלוי אפילו של אשתו, ואילו מי שחי באירופה ורגיל לראות את כל הנשים מגולות ראש – זה לא יסיח את דעתו מהכוונה בק"ש ואין בכך בעיה. לעומת זאת, הוא מציג היפוך תרבותי ביחס לרגליים יחפות. בארצות ערב נהוג שנשים מסתובבות יחפות ולכן אין בעיה לאיש לקרוא ק"ש כנגדן ואילו אורח מאירופה שרגיל שהתרבות הצנועה והמכובדת היא להיות עם גרביים ונעליים, חשיפת הרגליים תסיח את דעתו ועליו להקפיד שלא לקרוא ק"ש כנגדן.
אוסיף לכך גם את השינויים האידיאולוגיים המבורכים בתפיסת מעמד הנשים.
בתקופת הרמב"ם נשים הגונות לא נהגו לצאת מעבר לתחום ביתן שלא לצורך, והסתובבות ברחוב הייתה נחשבת גנאי ופריצות. הרמב"ם ממליץ לאשה שלא לצאת מהבית יותר מפעם או פעמיים בחודש, לצורך ביקור הוריה, ניחום אבלים או חתונה (2). כיום, משהשתנתה המציאות ולנשים יש תפקידים ונוכחות במרחב הציבורי, הרי שגם בחברות החרדיות השמרניות ביותר – נשים יוצאות לעבוד ולפרנס מדי יום, מבלי לחשוב שהן עוברות על דברי הרמב"ם.
אין צורך להביא עוד הרבה דוגמאות – אני מנסה להראות כי היחס לכל הסוגיות הללו הוא תלוי-תרבות, תפיסת עולם, השתייכות סוציולוגית והרגל. כל אלו הם שיקולים הנכנסים אל תוך פסיקת ההלכה והם שהופכים אותה לתורת חיים דינמית ונצחית. .
ב. מסורת חיה ומשפחתיות
מאז ומתמיד המסורת עברה דרך הערוץ המשפחתי של המשכיות מהורים לילדים, עוד הרבה לפני הערוץ הכתוב של ספרי בית המדרש והרבנים. בזכות המסורת המשפחתית הטבעית הצליחה היהדות להישמר חיה ודינמית לאורך הדורות. על הפסוק "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א,ח) אומר הרלב"ג: "הנה המוסר הראשון שיקח הוא מוסר האב והאם, כי הם ייסרו אותו וינהיגוהו בקטנותו ואחר כן יתישר ללקיחת המוסר מדברי התורה… כי אלו המוסרים שתקנה תחלה מהם, הם כמו תכשיטים לך להסיר ממך לכלוך המדות הפחותות". כלומר, ההרגלים הדתיים שההורים מקנים לנו הופכים להיות אינטואיציות מוסריות לחיים וזה יותר קיומי וזהותי מכל לימוד שכלי שיבוא בהמשך.
במידה רבה, הקיבוץ הוא הרחבה של בית ההורים לחברה הוליסטית משפחתית מחנכת. בתוך המשפחה לפעמים הגבולות מיטשטשים ואולי זה חלק מהאתגר שלכם, בכך שהאווירה היותר "משפחתית" שאתה מתאר בתחומים שבינו לבינה חורגת גם מהגבולות המקלים, במפגש עם ספרי ההלכה הפסוקה.
ג. גבולות ולימוד
גם אם ראינו כי בהלכה יש טווח דעות, הרי ברור שיש התנהגויות שהן מחוץ לטווח ויהיו אסורות לכל הדעות (לא אכנס כאן לפרטי ההלכות בהתנהגויות שתיארת).
אני מניחה כי לקיבוצך יש רב, והוא שואף לפסוק בתוך הטווח ההלכתי, קרוב ככל האפשר לדעות המקלות, על מנת לצמצם את הפער התודעתי של הקהילה ולהשאיר כמה שיותר חברים בתוך גדר ההלכה. אני מניחה גם כי יש התנהגויות שאין דעתו נוחה מהן ואף על פי כן הוא לא תמיד ימחה, כי הוא מעוניין לקרב ולא להרחיק והוא "מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה" ובוחר את החזיתות החינוכיות החשובות בעיניו.
כפי שעולה משאלתך, הינך בחור חושב ושואף גבוה. אני ממליצה לך ללמוד את הסוגיות שאינן פתורות עבורך ואתה חש בהן פער, ולראות מה טווח ההחמרות וההקלות בעולם ההלכה כיום, אצל פוסקים הקרובים לביתך ולקהילתך. אשריך אם מתוך הלימוד תחליט להקפיד יותר ולצמצם את הפער בין הספר לחיים, אך חשוב שתעשה זאת בענווה ובכבוד ובתודעת המשכיות, ולא בביקורתיות כלפי הבית והקהילה להם אתה חייב את עולמך הדתי הערכי, הבריא והטבעי.
* כדי לדעת מה הם הגבולות המקלים בתוך התחום הלגיטימי – אתה מוזמן לעיין בתשובות באתר זה וכמובן ללמוד עם רב הקיבוץ.
בהצלחה רבה,
תמר
הרחבות:
1. בן איש חי, פרשת בא, הלכה יב
שער של אשה שדרכה לכסותו ערוה היא, ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו ואפילו בשער אשתו, ואין חלוק בזה בין אשה כעורה וזקנה וכיוצא, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות מותר לקרות כנגדן כיון שדרכן בכך ורגילין בהם, וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן, ובספרי הקטן "מקבציאל" העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך, מיהו שם בערי אירופה דרכם של נשים ללבוש אנפלאות תמיד ואין נראה אפילו כל דהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם אף על פי שאשתו אינה נוהגת בכך כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להזהר שם בזה לחשוב כפות הרגלים כולם ממקומות המכוסים כפי מנהג במקום ההוא ואסור לקרות כנגדן.
2. רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, יג,יא
לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל, ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד, פעם בחוץ, פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש, או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: כל כבודה בת מלך, פנימה.