אני מקווה שהשאלה במקום, יש לי התלבטות מוסרית ואני תוהה אם גם להלכה יש מה להגיד בנושא.

קיבלתי במסירה משאבת חלב חשמלית (אם זה משנה – דו צדדית של חברת לנסינו) יד שנייה. התכוונתי לחטא את החלקים/ לקנות חדשים ולהשתמש במנוע של המשאבה, אבל בדיעבד הבנתי שזה יכול להיות מאוד בעייתית. אני מתלבטת מה לעשות איתה. ראיתי בהרבה מקומות שנשים מחפשות כאלו משאבות למסירה והן אפילו נמכרות ביד 2. השאלה היא האם יש בזה משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול", כי אני מעבירה הלאה משהו שלהבנתי יכול לגרום נזק למישהי שלא מודעת לכך. מצד אחד, היום המידע מאוד נגיש באינטרנט וניתן להגיד שכל אחת יכולה לעשות חיפוש ולהחליט מה מתאים לה ולכן היא לא נחשבת "עיוור". מצד שני, יש בלבול בנושא מכיוון שיש משאבות חלב שנועדו להעברה בין משתמשות בבתי חולים, ויש שטועות להשליך מהן לכל סוגי המשאבות.

חשבתי לפרסם את המשאבה למסירה ולכתוב הסתייגות בהודעה שייתכן שהדבר בעייתי ושכל אחת תחליט מה לעשות עם זה, אבל תוהה אם גם במקרה כזה המסירה בעייתית כי גם אם הצד השני עושה זאת במודע יתכן שייגרם נזק בגללי.

תשובה

תודה על שאלתך. נראה כי בפרסום חפץ למסירה העניין ההלכתי העולה הוא מידת האחריות שלך על החפץ הנמסר. ציינת מראש כי מדובר במשאבה שהיא יד שניה ובכוונתך לפרסם אותה למסירה במצבה כפי שהיא (כלומר אין את לוקחת על עצמך אחריות כלשהי לטיבה) ואת מעלה חשש שהיא עלולה לגרום לבעיה ויתכן שאישה שתרצה לקבל אותה ולהשתמש בה אינה מודעת לבעיה ולפיכך את שואלת אם יש בכך איסור "לפני עיוור".

ראשית אומר, כי איסור לפני עיוור שנלמד מהפסוק "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד) רש"י במקום מסביר: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". בספר החינוך מצווה רלב מופיע האיסור בשם "לא להכשיל אדם בחולשתו" (1).

כלומר, יש איסור להכשיל אדם שנמצא במצב של "סומא בדבר" כלשון רש"י-  לתת לו עצה לא הוגנת שהוא לא ידע להתמודד איתה בגלל חולשתו. כמוכן האיסור הוא במצב שבו אני מסייעת לו בעשיית עבירה. 

הגמ' במסכת ע"ז (ו ע"א) (2) בשאלה על האיסור של לא תתן בפני עיוור מכשול מביאה ברייתא שמי שמושיט לנזיר (שאסור לו לשתות יין במשך ימי נזירותו) כוס יין ומי שמושיט אבר מן החי לבן נוח עובר על איסור זה. אפשר למצוא זאת בימינו למשל בשאלה שנשאל הרב עובדיה יוסף- האם בעל מסעדה כשרה רשאי לספק מאכלי בשר ללקוחות גם בתשעת הימים למרות שהמנהג הוא שלא לאכול מאכלי בשר בימים אלו? (3)  

כמו כן מגמרא זו נלמד שהאיסור "לפני עיוור" חל רק במקרה בו עזרתו של הזולת היא המכשול שהביא לכך שהאדם יעבור על האיסור והאדם לא יכול היה להגיע למכשול בלי העזרה. הדבר נקרא "תרי עברי דנהרא" שמשמעו שהאדם שעלול לחטוא נמצא בצד אחד של הנהר והעבירה בצידו השני (כמו למשל בנזיר וכוס היין). האדם המסייע (שהושיט לו את כוס היין לצד השני של הנהר) הוא זה שמאפשר לו לעבור על האיסור. 

כך גם הובא להלכה למשל בשו"ע, יורה דעה בסימן קנא איסור למכור לעכו"ם דברים שונים שעלולים לשמש לעבודה זרה מאחר ובן נוח מוזהר על עבודה זרה חל איסור "בפני עיוור". הרמ"א מגיהה במקום שאין איסור "בפני עיוור" אם הגוי היה יכול לעבור את העבירה גם ללא עזרת ישראל במכירת אותם דברים.  (4)

כלומר במקרים רבים "בפני עיוור" הוא איסור המסונף לאיסור אחר ויש לבחון האם המעשה שאני עושה (במקרה זה ישראל שימכור לגוי דברים המשויכים לעבודה זרה/ הכוס של יין שאני מושיטה לנזיר) יביא לכך שהגוי יכשל בעבודה הזרה/ הנזיר ישתה את היין.

כפי שראינו בגמרא וברמ"א, הפוסקים הדגישו שבמרכיבי איסור "בפני עיוור" יש גם את הזמינות של המכשלה – אני מזמנת דבר שחברי לא יכול היה להשיג בלעדיי והוא הגורם הישיר למעשה כשלון וגם מרכיב הזמן -כישלון סמוך לזמן בו עשיתי את מעשה המכשלה. (כך למשל בשו"ת ישרי לב הרב יוני רוזנצוויג קלא -קמא)

לענייננו, יש לברר האם מדובר בעיוור? והאם מדובר במכשלה?

לעניין "העיוור"- את מציינת שהמידע שהובא לידיעתך הוא מידע פומבי "נחלת הכלל" שכל אחת יכולה להשיג אותו ונראה כי אין סיבה להגדיר את אותה אשה שרוצה במשאבה בגדר "עיוור".

לעניין המכשלה- כפי שאני מבינה אין מדובר כאן בחשש מפני איסור (למשל חשש שישתמשו במוצר בשבת) אלא בחשש שהמוצר עצמו שאת מעוניינת לפרסם למסירה (משאבת חלב אם ביתית) עלול להביא לידי נזק על בסיס הפרסומים שהובאו לידיעתך ובגינם את נמנעת מלהשתמש בה. כלומר החשש הוא מפני זה שהמוצר עצמו יגרום לתקלה. כפי שציינת מוצרים כאלה (משאבות חשמליות ביתיות יד שניה) נמצאים זמינים לכל מי שחפצה בכך בין בתשלום ובין למסירה ואף אם היה חשש לאיסור "בפני עיוור" את אינך הגורם היחיד המציע מוצר כזה.  

יש לשים לב שקיים מידע רב ברשתות החברתיות שיכול להיות שונה וגם סותר שהוא נגיש לציבור ואין סיבה שאת תקחי אחריות על מה שמתפרסם וכל אישה תחליט בעצמה  איזה פרסומים היא מקבלת כנכונים. 

לסיכום מהעולה לעיל, איני סבורה שמדובר באיסור "בפני עיוור", אך טוב תעשי אם תפני את תשומת הלב במודעה לכך שיש פרסומים לפניהם מומלץ שלא להשתמש במוצר זה ובזה עשית את שלך לעניין "ואהבת לרעך כמוך" ולעניין "ועשית הטוב והיישר" וכל מי שתחפוץ במשאבה הזו למרות הדברים שכתבת עושה זאת על אחריותה הבלעדית.

רוית

הרבנית עו"ד רוית קלך מוסמכת לרבנות מטעם "כולל דעה" במדרשת לינדנבאום והיא ממשיכה ללמוד בכולל כעמיתה. הרבנית רוית עסקה בעבר בעריכת דין עם מומחיות בתחום הבינלאומי במחלקה המשפטית של התעשייה האווירית לישראל בע”מ.

הערות:

(1)  ספר החינוך רלב: לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה,  אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט, יד): "ולפני עור לא תתן מכשול". ולשון ספרא ^[1], לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו. וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד. ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה (ב"מ עה, ב) במלוה ולוה בריבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'. 

שורש המצוה ידוע, כי תיקון העולם ויישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה. 

(2)     ע"ז ו: איבעיא להו משום הרווחה או דלמא משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה אי אמרת משום עור לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש"מ

( 3)  הרב עובדיה יוסף,  שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן לח

שאלה מבעל מסעדה כשרה: האם מותר לו לפתוח המסעדה ולספק מאכלי בשר ללקוחות הרגילים אצלו, גם לאחר ראש חודש אב, אף על פי שאסור לאכול אז מאכלי בשר, שאם לא יעשה כן ילכו הלקוחות שלו למסעדה אחרת ולא ישובו אליו עוד, או על כל פנים יש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול? 

תשובה: .. ומנהג ארץ ישראל להחמיר שלא לאכול בשר מראש חודש אב עד מוצאי תשעה באב, …ולכאורה לפי זה יש מקום לומר שהמגיש מאכלי בשר ללקוחות יהודים במסעדה שלו, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ואף על פי שאמרו במסכת עבודה זרה (ו' ע"ב) שאיסור לפני עור לא תתן מכשול אינו נוהג אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא, כלומר, שאין כל אפשרות לאדם לעבור העבירה אלא על ידי זה שמכשילו בכך, אבל אם העובר על האיסור יכול לעשות זאת בלעדיו, אינו עובר מן התורה משום לפני עור לא תתן מכשול, וכאן הרי יש עוד מסעדות אחרות המספקות גם מאכלי בשר לכל דכפין, אולם המשנה למלך (בפרק ד' מהלכות מלוה ולוה הלכה ב') כתב, שזהו דוקא אם יוכל לעבור על האיסור מבלי שתהיה יד ישראל באמצע, אבל אם לא יימצא דרך לעבור אלא על ידי שישראל אחר יספק לו את האיסור, כיון שגם הישראל האחר מוזהר משום לפני עור לא תתן מכשול, לא נפקע האיסור בכך. ..מכל מקום יש לצרף בזה דעת הרמב"ן שהובא בהר"ן (סוף פרק קמא דעבודה זרה), שאם יכול לעשות האיסור בעצמו, אין איסור כלל משום לפני עור לא תתן מכשול, ואפילו מדרבנן.… לכן יש מקום להקל בזה כשיש צורך של פרנסה כמו בנידון דידן. ובעצם הדבר שהרבנות הראשית מרשה למסעדות כשרות לספק בשר ללקוחותיהם בימים אלה, כבר כתב בשו"ת הרי בשמים חלק א' (סימן נ"ח) שנהגו להקל בזה, שאם לא כן יש חשש שיבואו לאכול בשר נבלות וטרפות במסעדות לא כשרות. ואף על פי שיש רבים החולקים על היתר זה, הנח להם לישראל. בסיכום: מותר לישראל בעל מסעדה כשרה לספק מאכלי בשר ללקוחותיו גם אחר ראש חודש אב, ובפרט אם יש מקום לתלות שהלקוח אינו בקו הבריאות. ואם אפשר להגיש בשר עוף, עדיף יותר מאשר להגיש בשר בהמה, כמו שאמרו (בחגיגה דף ח' ע"א) שאין שמחה אלא בבשר בהמה. וכמבואר באחרונים. ויהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים בקרוב אמן ואמן.

(4)        שו"ע יו"ד סימן קנא א:  דְּבָרִים שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָן עֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם. …וְאִם פֵּרֵשׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלַן מִלְּהַקְרִיבָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

הַגָּה: אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַיִם, כְּשֶׁיּוֹדְעִים שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מֵהֶם מַיִם לְהַטְבִּיל (תא"ו ני"ז).

 הָיוּ מְעֹרָבִים דְּבָרִים הַמְיֻחָדִים עִם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים, כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחֹרָה, מוֹכֵר הַכֹּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

הַגָּה: וְדַוְקָא לְכֹהֵן (עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) אוֹ לְגּוֹי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיַּקְטִיר הַלְּבוֹנָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲבָל לִסְתָם גּוֹי, שָׁרֵי. יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאָסוּר לִמְכֹּר לָהֶם דְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לַעֲבוֹדָתָם, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם אֵין לָהֶם אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ אוֹ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם יְכוֹלִים לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם כָּל דָּבָר (מָרְדְּכַי דפ"ק דע"ז). וְיֵשׁ מַחְמִירִין. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ יַחְמִיר לְעַצְמוֹ (ר"ן שָׁם וּבְתוֹסָפוֹת וַאֲשֵׁרִ"י והגמ"ר פ"ק דְּשַׁבָּת לְדַעַת הָרַב).

האם מותר לחתום על כרטיס אדי לתרומת אברים לאחר המוות? האם יש בכך חשש הלכתי?

תשובה

את מעלה שאלה חשובה מאד. בתקופה זו אנו שומעות יותר ויותר על משפחות של חיילים שנפלו במלחמה שהחליטו לתרום איברים של יקיריהן שמתו וזכו להציל בכך חיים של אחרים. 

אין עוררין על כך שתרומת אברים אכן  מצילה חיים של אחרים. יחד עם זאת, הכלל ההלכתי הוא שהגוסס הרי הוא כחי (שו"ע יו"ד שלט ס"א). כל עוד אדם לא הוגדר "מת" אנו מצווים לטפל בו ולהשאיר אותו בחיים ואסור לזרז מותו בכל דרך. כך למשל אנו מצווים לחלל שבת בכדי להציל אפילו במקרה של ספק פיקוח נפש ואף לצורך חיי שעה (כשברור שאותו אדם לא יוכל לחיות מעבר לפרק זמן קצר) (יומא פה ע"א, שו"ע או"ח שכט ס"ד). לפיכך, חל איסור על לקיחת איברים מאדם שעדיין לא עונה להגדרת "מת" על פי ההלכה וכן על עשיית פעולות שעלולות להביא לזירוז מותו של אדם.   

בחינת הסוגייה ההלכתית של תרומת אברים מחייבת התייחסות בראש ובראשונה להגדרת אדם כ"מת"- קרי, קביעת רגע המוות, כמו כן יש להתייחס גם לנושאים של "כבוד המת" "ניוול המת" ו"הנאה מן המת".

בעניין קביעת רגע המוות, כבר יותר מעשור קיימת בישראל חקיקה בנושא אשר מעגנת את התנאים לקביעת מוות מוחי נשימתי באופן שאושר ע"י רופאים וע"י רבנים מגדולי הדור וקיבל גם את אישורה של הרבנות הראשית. להלן יוסבר בהרחבה מדוע קביעת מוות מוחי נשימתי היא חיונית לעניין תרומת האברים ולאפשרות להציל חיים. החובה ההלכתית לשמור על כבוד המת, האיסור לנוול את המת והאיסור להנות מן המת, נדחים מפני פיקוח נפש של חייו של האדם אשר זקוק להשתלת האברים. (יודגש כי לא התייחסתי בתשובה זו למקרה שבו נדרשת ההשתלה לצורך הצלת איבר בגופו של אדם ולכאורה אין סכנת נפשות לאדם כמו למשל השתלת קרניות/עור. יצויין כי גם במקרה זה ניתן לצרף לפסיקת ההלכה את הדעה לפיה ש"סומא חשוב כמת" ואכמ"ל).

בעניין החתימה על הכרטיס חשוב לציין כי פוסקים רבים בדורנו פסקו שחתימה על כרטיס אדי לא רק מותרת מבחינה הלכתית אלא שזו ממש מצווה לחתום על כרטיס זה.(ראי בהרחבה באתר כרטיס אדי ולהלן). יש הרואים בכך מצוות לא תעשה של "לא תעמוד על דם רעך" שכן יש ביכולתי להציל את חברי בכך שאתרום לו את אבריי לאחר מותי ואם אני נמנעת אני "עומדת על דמו". אני מציעה לראות בכך אף מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" (רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א וספר החינוך רמ"ג) שהרי אם הייתי חו"ח במצב של אותו אדם הזקוק להשתלה הייתי רוצה לקבל תרומה כזו שתאפשר לי להמשיך לחיות.

קביעת רגע המוות

עובדתית- רגע קביעת המוות הוא קריטי להליך תרומת האברים ולאפשרות להשתמש בהם להצלת חיי אחרים. כאן יש הבדל משמעותי בשלב בו נלקחים האברים מן האדם המת – בין קביעת מוות לבבי, לבין קביעת מוות מוחי נשימתי. כאשר נקבע מוות מוחי זהו מצב חסר תקנה שבו נפגע גם מנגנון הנשימה באופן בלתי הפיך, אבל הלב יכול להמשיך ולפעול עוד מספר ימים כ"זנב הלטאה". כך שהדם עדיין זורם לאברים. בדיוק בשל כך, בקביעת מוות מוחי נשימתי עוד ניתן לקחת אברים שונים מהאדם המת ולהשתיל אותם באדם אחר ולהציל את חייו. לעומת זאת, אם נמתין עד הפסקת פעימות הלב, קרי שלב המוות הלבבי, לא ניתן יהיה לעשות שימוש ברוב האברים מצילי החיים כמו לב, ריאות וכבד, אלא רק בקרניות ובעור.

נכון הדבר שיש המתנגדים לפסיקה ההלכתית לפיה יש לקבל הגדרת "מת" בהתאם להגדרות מוות מוחי נשימתי. לדידם של אותם פוסקים יש להמתין לכך שהלב יפסיק לגמרי לפעום ורק אז לקבוע מוות- כלומר מוות לבבי. (1)

חשוב לציין כי כבר בשנת 1986 פסקה מועצת הרבנות הראשית שאדם שמתקיימים בו כל התנאים המדעיים האובייקטיביים הכלולים בקביעת מות המוח כולו ובעיקר גזע המוח, והיעדר בלתי הפיך של הנשימה נחשב "מת" לכל דבר ועניין. (2) גם גדולי הדור שנשאלו פסקו כך וביניהם הרב משה פינשטיין, והרב עובדיה יוסף. (ראי שם)

עם זאת היו חילוקי דעות בין הרבנים לבין הרופאים לגבי הדרישות המקדימות לקביעת רגע המוות המוחי-נשימתי. לאחר שיושבו המחלוקות, נחקק בשנת 2008 חוק מוות מוחי נשימתי התשס"ח – 2008 שמעגן את כל הדרישות לקביעת מוות מוחי המקובלות גם על הרבנים המקבלים את מות המוח כמות האדם וגם על הרופאים. הנחיות החוק כוללות בנוסף למבחן הקליני ע"י שני רופאים גם מבחן מכשירני -אובייקטיבי, הסמכה מיוחדת לרופאים העוסקים בקביעת מוות מוחי-נשימתי, בקרה של וועדת מעקב, ואחידות בכל המדינה.

לפיכך, נוסח כרטיס אדי כיום שונה מהנוסח לפני חקיקת החוק ואין צורך כיום להתנות את מתן האברים באישור רבני לקביעת המוות. בכל מקרה, ע"פ החוק וכפי שנכתב בכרטיס עצמו למשפחת הנפטר עומדת הזכות להתייעץ עם רבנים/גורם דת אחר לגבי הליך תרומת האברים.

כבוד המת, ניוול המת

אנו מחויבים לנהוג בכבוד במת ולא לנוול את המת.(למשל שו"ע סימן שס"ג סע ב) לכן הניתוח ללקיחת האברים חייב להיעשות תוך התחשבות בכבודו של המת. יש אומרים שעצם העובדה שהאדם מציל חיים של אחרים באמצעות אבריו זהו כבודו. (ראי בשו"ת עשה לך רב הערה למטה) עם זאת, יש פוסקים שקבעו כי כל ניתוח של המת, גם לצורך הצלת אחרים, יש בו פגיעה בכבוד המת (3)  כאשר מדובר בהצלת נפשות, ויש כאן לפחות ספק פיקוח נפש, אם לא פיקוח נפש ממש, הרבה פוסקים מאפשרים תרומת האברים גם אם תהיה בכך פגיעה בכבודו של המת. (4)

איסור הנאה מהמת 

קיים איסור הנאה מהמת (שו"ע יו"ד סימן שמ"ט ב). הדרכים להתמודד עם האיסור הלכתית הן : 1) על הכף עומדים חיי אדם, ההלכה נותנת עדיפות להצלת חיי אדם על פני ערכים אלו. 2) לא לראות בכך איסור הנאה מהמת כיוון שאותו איבר ממשיך "לחיות". לכן גם אין בעיה שהוא אינו נקבר.  (ראי הרב חיים דוד הלוי בהערה 4)

לסיכום, כאשר הליך תרומת האברים מתבצע בהתאם להלכה, כפי שנעשה כיום, אין כל מניעה לחתום על כרטיס אדי.  וכך כותב הרב פרופ' אברהם שטיינברג, נוירולוג ילדים מומחה לאתיקה רפואית ומנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק : "…קביעת מוות מוחי נשימתי נעשית היום בהליך קפדני על פי נוהלי משרד הבריאות – חוזר מנכ"ל – על ידי שני רופאים מומחים שעברו הכשרה מיוחדת, ולאחר ביצוע בדיקה מכשירנית שהראתה היעדר פעילות מוחית, וזאת על פי חוק מוות מוחי נשימתי, ובתיאום מלא עם דרישות הרבנות הראשית לישראל וההלכה". (מתוך אתר כרטיס אדי)

זאת ועוד, אני סבורה כי חתימה על כרטיס אדי לא רק מותרת מבחינת ההלכה אלא שמדובר במצווה יש הרואים בכך מצוות לא תעשה של "לא תעמוד על דם רעך" שכן יש ביכולתי להציל את חברי בכך שאתרום לו את אבריי לאחר מותי ואם אני נמנעת אני "עומדת על דמו" (ראי למשל הרב ראם הכהן הערה 5). יתכן שיש בכך אף מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" (רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א וספר החינוך רמ"ג) שהרי אם הייתי חו"ח במצב של אותו אדם הזקוק להשתלה הייתי רוצה לקבל תרומה כזו שתאפשר לי להמשיך לחיות.

לסיכום, הקב"ה זיכה אותנו ביכולת לתת חיים לאנשים אחרים, אפילו במותינו ועל כך נאמר במשנה "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". (סנהדרין פ"ד ה"ה).

 רוית

הרבנית עו"ד רוית קלך מוסמכת לרבנות מטעם "כולל דעה" במדרשת לינדנבאום והיא ממשיכה ללמוד בכולל כעמיתה. הרבנית רוית עסקה בעבר בעריכת דין עם מומחיות בתחום הבינלאומי במחלקה המשפטית של התעשייה האווירית לישראל בע”מ.

הערות:

(1)     כך למשל שו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רלה) שו"ת ציץ אליעזר (י"ד, פ"ד)

(2)     החלטת מועצת הרבנות הראשית מ1986. (ראי: הרב יצחק שילת, קביעת מוות והשתלת אברים, בכתב העת, הלכה רפואה וכוונת התורה (ישיבת מעלה אדומים), (תשע"ד) בעמוד 154 (מתייחס להחלטה זו ולפסיקת הרב עובדיה יוסף) וכן הרב משה פינשטיין, אגרות משה, יורה דעת חלק ד סימן נד.

(3)     שו"ת בנין ציון, סימן ק"ע

(4)   בעניין ניוול המת. ספרי דברים פ"כא רכא (כג): מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תלין נבלתו על העץ, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים יכול יהא עובר עליו תלמוד לומר על העץ מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו יצא המלין לכבודו שאין ניוול לו.

הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ב סימן נו על ניוול המת: לא גוף המת שאינו חש ואינו מרגיש מאומה, זקוק לאותו כבוד, אלא אותה נפש עילאית המביטה אל הגוף ממרומי שמים, ועשויה להצטער על ניוולו. ומכאן שאין שום ניוול ובזיון באותו ניתוח הנעשה בעינו של המת, ובהוצאת הקרנית ממנה, לצורך החזרת מאור עיניו של אדם אחר, שהלא אין ספק שהניתוח נעשה בכל הכבוד הראוי. זאת ועוד, כשם שכל אדם בחייו שמח ומאושר להביא תועלת לזולת, אין ספק, שנפשו אחרי מותו מאושרת עוד יותר לעזור לזולת, וביחוד כשמדובר בהחזרת אור עיניו של אדם. ולכן, אין לראות בשום פנים בניתוח זה שאחרי המוות, שום ביזוי למת.

הרב עוזיאל שו"ת משפטי עוזיאל (א', יו"ד, כ"ח)  פוסק שאם נעשה לתועלת הרבים או שיש בו צד פיקוח נפש אין מדובר בניוול המת ולא אסור בהנאה.

ראי גם הרב רא"ם הכהן, קביעת רגע המוות והחובה לתרום אברים, מביא את פסיקת הרב גורן בספרו תורת הרפואה שאיסורים אלו נדחים מפני פיקוח נפש.

(5)     הרב רא"ם הכהן, האם חובה לחתום על כרטיס אדי? כתב עת בניין האריאל

(6)   רמב"ם בפי"ד מהלכות אבל הי"א :"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".